אינטימיות זוגית

סוף היום, ואני רוצה לשקוע לתוך נינוחות ולבלות ערב נעים ביחד, ויש לי הרהורים על לשבת חבוקה עם יורם.
להתלטף ולשתף על ההתמודדויות הקטנות שלנו היום… אולי בא לי רק להרגיש שהוא עדיין אוהב אותי…
כי זה לא מובן מאליו… אולי זה ימשיך לערב מלא אהבה ,קרבה ומגע?
מדוע רבים מאיתנו מדמיינים ערב רומנטי, ובסוף זה יוצא כל כך נדיר?
מדוע לצאת לחופשות יקרות, כדי למצוא את מה שיש לנו בבית כל הזמן?

התשובות שאני שומעת מזוגות שאני פוגשת במהלך מפגשי טיפול זוגי או סדנאות בקסם המגע רבות:

יש את התשובות הלוגיסטיות:
"הילדים הולכים לישון כ"כ מאוחר"
"העבודה גוזלת לנו את כל האנרגיה"
"צריך לקפל כביסה ולרחוץ כלים…"
"אין לנו זמן להיפגש" וכדומה…

יש את התשובות המנטליות:
הקשורות ליכולת שלנו ליצור גבולות למיינד ,
לחשיבה הבלתי פוסקת של המוח שלנו.
"קשה לי לנתק את הראש מהנושאים הלוחצים בעבודה…"
אני מותשת מהטיפול בילדים וחושבת עליהם …"
"אני לא יכולה לשבת בשקט כשאני יודעת שיש עוד כלים בכיור… "

בשני המקרים אנחנו מתקשים ליצור גבול בין כל העולם לבנינו כבני אדם או כזוג, למצוא מרחב ליהנות ממה שהתכוונו אליו כשיצרנו את הזוגיות הזאת: אהבה, קרבה,תמיכה רגשית, שיתוף.
גם כשאנו מפנים מרחב של זמן לא תמיד אנחנו מרגישים מובנים, אנחנו נותנים עצות במקום להקשיב,
אנחנו עסוקים בויכוחים ובהתנצחויות במקום לקבל אהבה ותמיכה.

יש את המקרים שכ"א מבני הזוג מטיל את האחריות והאשמה על השני:
"הוא אף פעם לא פנוי…"
"היא אף פעם לא שואלת אותי איך היה היום שלי…"
"הוא תמיד לא מקשיב ונותן עצות…"
כאשר התלונות כוללות מילים כמו תמיד ואף פעם, סביר להניח שהבאנו איתנו את זכרונות האינטימיות הראשונה שהיתה לנו: האינטימיות עם אמא ואבא, אם אנחנו מרגישים לא מובנים ע"י בן הזוג, יתכן והתנהגותו מזכירה ולוחצת על פצע ילדות שלנו.
כילדים אנחנו חייבים לקיומנו את אהבתם של ההורים, את ההקשבה שלהם לצרכים שלנו, כדי לשרוד, אם חווינו קושי באינטימיות הראשונה הזאת, יתכן ובו זמנית גם נרצה אינטימיות, וגם נפחד ממנה, כי שם נפצענו.